אדרי ואח' נ' המכללה המשותפת בע"מ

פסק דין

בפניי תובענה כספית מיום 14.3.2007 בסכום של 295,048 ₪ .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

התובעות הינן תושבות אזור הצפון אשר למדו במסגרת הנתבעת קורס בתחום הנהלת החשבונות (להלן : "הקורס") , בעקבות פרסומים יזומים מצד הנתבעת בעיתונות המקומית באזור קריית-שמונה . הנתבעת הינה חברה פרטית מוגבלת במניותיה בעלת 15 סניפים הפזורים בכל רחבי הארץ אשר מתמחה במתן הכשרות מקצועיות בתחומים שונים ומגוונים .

בתאריך 29.3.2004 נשלח אל כלל משתתפי הקורס מכתב מטעם הנתבעת המציין כי לימודי הקורס בקמפוס קריית-שמונה יתקיימו פעמיים בשבוע ויתחלקו לארבעה שלבים שונים על מנת לאפשר בידי תלמידי הקורס להשתלב בשוק העבודה ולצבור ניסיון מעשי החל מתום שלב הלימודים הראשוני . עוד צוין במכתב זה , כי קיימת חובת נוכחות בשיעורים וכי עלות הקורס איננה כוללת בחובה גם את עלות ספרי הלימוד . לטענת התובעות , הלימודים בקורס החלו במהלך חודש אוקטובר 2004 על אף שהובטח להן כי הלימודים יחלו במועד מוקדם יותר , וכי בניגוד ללשון המכתב מחודש מרץ 2004 הלימודים בקורס התקיימו בפועל אחת לשבוע . יודגש , כי לצורך קבלת תעודת הסמכה בסיום הקורס נדרשו התובעות לעבור בחינה תיאורטית מטעם משרד התמ"ת ולאחר מכן בחינה מעשית הנערכת באמצעות מחשב .

לגרסת התובעות , הנתבעת הציגה בפניהן מצג שווא לפיו הקורס יארך כשמונה חודשים לכל היותר , בה בשעה שהלימודים נמשכו בפועל כ – 15 חודשים כאשר לאחר מכן הנתבעת אף התעלמה מהפצרותיהן להקדים את המועד האחרון לסיום הקורס . עוד טוענות התובעות , כי הנתבעת הציגה בפני התובעות מצגי שווא בכך שהתחייבה בפניהן כי הקורס יפוקח על ידי משרד העבודה , וכי כתלמידות הנתבעת הינן זכאיות לקבל "ציוני מגן" אשר ישוקללו בצוותא חדא עם ציוניו של משרד התמ"ת – דבר אשר עשוי לשפר את סיכויי המעבר בבחינות . ברם , לגרסת התובעות , רק בדיעבד נתחוור להן , כי הקורס איננו מפוקח כלל על ידי משרד התמ"ת ומסיבה זו הנתבעת אף איננה מורשית להעניק "ציוני מגן" לתלמידיה . עוד טוענות התובעות , כי הנתבעת התנהלה כלפיהן בחוסר תום לב של ממש בכך שעובר לפתיחת הקורס ציינה בפניהן כי הן תוכלנה להתחיל את השלב השלישי של הקורס באופן מיידי , וזאת מבלי שציינה כלל , כי טרם תחילת לימודי השלב השלישי מחויבים תלמידי הקורס לצבור ניסיון מעשי כמנהלות חשבונות וכן תוך הסתרת העובדה כי בשלב זה הינן מנועות מלהתחיל בלימודי השלב השלישי .

התובעות מוסיפות ומדגישות כי הלימודים בקורס התנהלו בעצלתיים , בשל העובדה שבניגוד להבטחותיה המפורשות של הנתבעת , הרי שבסופו של יום , לא טרחה הנתבעת לבצע מבחני קבלה מקדימים לצורך "סינון" התלמידים על פי רמת ידיעותיהם האישיות – עובדה אשר תרמה לעיכוב המועד בו ניגשו תלמידי הקורס למבחני משרד התמ"ת . עוד טוענות התובעות , כי הנתבעת והמרצה ביטלו שיעורים מתוכננים רבים וכי המרצה איחר באופן בלתי סביר לשיעורים ואף ניהל את הקורס ברמה מקצועית ירודה תוך שימוש בלשון בוטה ומשתלחת . לגבי דידן של התובעות , הנתבעת אף התרשלה בכך שהעבירה את הטפסים הרלוונטיים למשרד התמ"ת בשיהוי רב ביותר – עובדה אשר גרמה לכך שהתובעות נאלצו בעל כורחן לעבור את המבחן התיאורטי זמן רב לאחר המועד הראשוני בו אמורות היו להיבחן בפועל . זאת ועוד , אליבא דגרסת התובעות , הדיסקטים שעליהם נשמרו הבחינות המעשיות אותן עברו התובעות בחדר המחשבים של הנתבעת , לא הועברו על ידי הנתבעת לידי משרד התמ"ת במועד הנדרש – דבר אשר גרם לעיכוב נוסף בקבלת תעודות ההסמכה . עוד טוענות התובעות , כי כנגד הנתבעת ניתנו פס"ד רבים אשר מלמדים בריש גלי , על התנהלות שיטתית ובעייתית ביותר כלפי תלמידיה .

אליבא דעמדת התובעות , הנתבעת התנהלה כלפיהן לכל אורך הדרך באופן רשלני בהתאם ללשון הוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תוך ביצוע מעשי מרמה כאמור בסעיפים 56 לפקודת הנזיקין . עוד טוענות התובעות , כי הנתבעת הפרה ב"רגל גסה" את חובת תום הלב לאחר שהפרה חלק גדול מהבטחותיה טרם תחילת הקורס ובמהלכו , וכי התבטאויותיו של המרצה כלפי שתיים מהן (התובעות 2 ו – 4) מהוות לשון הרע בהתאם לעקרונותיו של חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה – 1965 .

ארבע התובעות עותרות לפיצוי כולל בסך של 295,018 ₪ בגין שורה ארוכה של ראשי נזק ובכלל זאת הפסדי הכנסות , הוצאות נסיעה בשל התארכות הלימודים , תשלומי יתר שנגבו בשל לימודים בשלב השלישי של הקורס , פיצויים סטטוטוריים מכח חוק איסור לשון הרע בסכום של 30,000 ₪ , בשל שירותי שמרטפות וכן פיצויים בשל נזק לא ממוני (עגמת נפש) בשל השיהוי הרב בסיום הקורס . בנוסף לכך , עותרות התובעות להשית על הנתבעת נוכח התנהלותה ורשלנותה הקיצונית פיצויים עונשיים בסך של 10,000 ₪ לכל אחת מהתובעות . התובעת 1 עותרת לפיצוי בסך של 122,464 ₪ , התובעת 2 עותרת לפיצוי בסך של 40,845 ₪ התובעת 3 עותרת לפיצוי בסך כולל של 57,843 ₪ ואילו התובעת 4 עותרת לפיצוי בסכום של 73,896 ₪ .

לגרסת הנתבעת , בשל סגירת הקמפוס בקרית-שמונה והעברת המסמכים לארכיון הנתבעת בקמפוס כרמיאל וכן בשל מספרם הרב של התלמידים הלומדים במסגרת הנתבעת (כ – 2000 תלמידים) , אזי לא עלה בידי הנתבעת לאתר חלק ניכר מהמסמכים הנוגעים לאופן התנהלות הקורס ובכלל זאת את הפרסומים בעיתונות המקומית באזור קריית-שמונה טרם תחילת הקורס , מבחני המיון לקורס , כרטיס התלמיד של התובעת 2 וכן יומני הנוכחות הנוגעים לתאריכים 10/2004 ועד 1/2005 ו - 8/2005 ועד לחודש 7/2005 . עוד טוענת הנתבעת , כי אין כל שחר לטענות התובעות לפיהן הקורס לא פוקח על ידי משרד התמ"ת והא ראייה לכך, עצם הסמכתן של התובעות כמנהלות חשבונות בסיווג 1 + 2 על ידי משרד התמ"ת בתום הקורס . הנתבעת מוסיפה ומציינת , כי התובעות לא הגישו בקשה להפסקת לימודיהן אצל הנתבעת , וכי במהלך התנהלות הקורס לא הועברה להנהלת הנתבעת שום תלונה או טרוניה מצד התובעות הן ביחס לתנאים הפיזיים בהם התנהל הקורס וכן ביחס לדרך התנהגותם ורמתם המקצועית של המרצים בקורס – עובדה המלמדת על כך, שהתובעות לא פעלו להקטנת נזקיהן . אשר למועד פתיחת הקורס בשלב מאוחר יותר , טוענת הנתבעת , כי על פי לשון תקנון הלימודים במסגרת הנתבעת עליו חתמו בשעתו התובעות , רשאית הנתבעת לדחות את פתיחת הלימודים במקרה של מיעוט נרשמים (פחות מ – 18 תלמידים) ואף להעביר את מיקום המבנה בו יתקיימו הלימודים למרחק של 18 ק"מ מן המוסכם . הנתבעת מוסיפה ומציינת , כי בסופו של יום , כלל התובעות עברו את מבחני ההסמכה של משרד התמ"ת בציונים גבוהים מאוד כך שהטענה לפיה הקורס לא היה מפוקח על ידי משרד התמ"ת משוללת מן היסוד .

דיון והכרעה :

התובענה מכח חוק איסור לשון הרע :

התובעות התייחסו בכתב התביעה למספר ראשי תביעה הנוגעים באופן כללי לכולן וכן מספר ראשי תביעה הנוגעים באופן פרטני לכל אחת הימנן . אי לכך , מטעמים של יעילות דיונית אפרט בתחילה את ראשי התביעה הנוגעים לכלל התובעות ולאחר מכן בראשי התביעה הפרטניים .

עיקר תביעתן של התובעות 1 ו – 4 נוגעת לדרישתן לשיפוי של כל אחת הימנן בפיצויים סטטוריים מכח חוק איסור לשון בסכום של 30,000 ₪ לכל אחת הימנן וזאת נוכח התבטאויותיו המעליבות והמשתלחות של המרצה בקורס , רו"ח ג'ריס עיסא , אשר לגרסתן ציין בפני כלל תלמידי הקורס כי ככל שהן אינן מבינות את החומר הנלמד או אז עליהן לפנות לטיפול פסיכולוגי . אליבא דעמדת הנתבעת יש מקום לדחיית התובענה על הסף בשל היעדר יריבות משפטית מאחר ולא הוגשה תביעה פרטנית כנגדו וכן בשל היות המרצה עובד חוץ של המכללה (פרילנס) . אי לכך , סבורה הנתבעת כי בהתאם להוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אין מזמין העבודה חב במעשיו של קבלן עצמאי , אלא אך ורק בהתקיים אחד מהחריגים הקבועים בסעיף זה . לחילופין , מציינת הנתבעת כי באם ייקבע כי המרצה היה עובד שכיר של הנתבעת אזי ברי כי דרך התנהלותו האישית לא אושרה על ידי הנתבעת ולכן היה על התובעת לצרף לתובענה את המרצה כצד להתדיינות .

חוק איסור לשון הרע מרחיב מאוד את מעגל האחראים בגין פרסום משמיץ , ולכן החוק מאמץ את כללי האחריות הנגזרת בשל דיני הנזיקין והדין הפלילי ומוסיף עליהם הוראות אחריות משלו . כל מי שנושא באחריות ללשון הרע בפרסום מסוים נושא בה ביחד ולחוד עם שאר הנושאים באחריות לאותו פרסום . עקרון זה נובע מהחלת סעיף 11 לפקודת הנזיקין על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע , והוא חל הן כאשר האחריות המורחבת מוטלת מכח הוראות פקודת הנזיקין והדין האזרחי הכללי והן כאשר האחריות המורחבת חלה מכח ההוראות המיוחדות הקבועות בחוק איסור לשון הרע . התוצאה של הטלת אחריות ביחד ולחוד היא היא שהנפגע יכול לתבוע את כל הנושאען באחריות אזרחית לפרסום או את חלקם . כלל דומה קיים גם בהליכים הפליליים על פי החוק שבהם ניתן להגיש כתב אישום או קובלנה כנגד כל הנושאים באחריות פלילית לפרסום או כנגד חלקם . האחראי העיקרי לפרסום הוא המפרסם , דהיינו , מי שגרם בעצמו לעשיית ה"פרסום" . נוסף על המפרסם עשויים לשאת באחריות אזרחית לפרסום גם אחרים . סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע , בין היתר , את הוראות פקודת הנזיקין הדנות באחריות שילוחית , ולפיכך עשויים לחוב באחריות אזרחית לפרסום גם המסייע למפרסם, המייעץ , המפתה , המעביד (ראה : סעיף 13 לפקודת הנזיקין) והשולח . אחריותם של כל אלה חלה ביחס ולחוד (ראה : סעיף 11 לפקודת הנזיקין) . עם זאת , הטלת אחריות לפרסום לשון הרע על שולח , מעביד או תאגיד איננה פוטרת את המפרסם עצמו מאחריות בגין מעשיו , ולפיכך באם יימצא כי האחריות לפרסום חלה על שולח , מעביד או תאגיד , יחויב המפרסם עצמו לצד הנושאים באחריות השילוחית או התאגידית ונוסף עליהם (ראה : אורי שנהר , דיני לשון הרע (1997) , הוצאת "נבו" , עמודים 95 – 96) .

מן הכלל אל הפרט , בענייננו אין נפקא מינא באם המרצה , רו"ח ג'רייס , היה עובד שכיר גרידא במסגרת הנתבעת , או לחילופין עובד פרילנס מטעמה , שכן אין כל מחלוקת עובדתית כי ההרצאות ניתנו על ידו שקיבל הנחיות מהנתבעת ושימש כשלוחה/נציגה הישיר וכמי שקיבל את שכרו מהנתבעת (ראה : עדותו של מר ג'ריס בעמוד 25 שורות 17 – 18 ; שורות 21- 22 לפרוטוקול מיום 23.2.2012) . דא עקא , משהנתבעת בחרה שלא להגיש בקשה לצירופו של מר ג'רייס כבעל דין נוסף בהתאם להוראת סעיף 25 לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד – 1984 אזי ברי כי אין מקום לסלק על הסף את התביעה ויש להידרש לשאלת האמירה המיוחסת לעד .

נוכח מסקנתי לפיה אין מקום לסילוק התובענה בגין ראש פרק זה על הסף , הרי שיש מקום לבחון האם האמירה המיוחסת לרו"ח ג'ריס אכן נאמרה על ידו אם אם לאו . במהלך חקירתו הנגדית של העד הכחיש רו"ח ג'ריס את טענות התובעות בכל הנוגע לאמירה המיוחסת לו (ראה : עמוד 26 שורות 25 – 26 לפרוטוקול) , בעוד שארבע התובעות ציינו בתצהיריהן כי העד הלבין את פניהן של התובעות 1 ו – 4 בעת שציין בפניהן כי במידה והן אינן מבינות את החומר הנלמד הרי שעליהן לפנות לטיפול פסיכולוגי . התובעת 1 ציינה במהלך חקירתה הנגדית בביהמ"ש כי בחרה שלא להתלונן על המרצה בפני הנהלת הנתבעת (ראה : עמוד 23 שורות 5 – 8 לפרוטוקול) , בעוד שהתובעת 4 ציינה בעדותה כי היא התלוננה על המרצה בפני הנהלת הנתבעת בחיפה . לעומת זאת , מעדותם של עדי ההגנה , רינת ברדה (מנהלת סניף הנתבעת בקרית-שמונה) ויצחק מודן (מנכ"ל הנתבעת) , עולה כי לפי מיטב ידיעתם התובעות לא הגישו תלונה כנגד המרצה (ראה : עמוד 28 שורות 14 – 15 לפרוטוקול ; סעיף 8 לתצהיר "פרטים נוספים" של יצחק מודן) .

לעניין עצם אמירת האמירה המיוחסת לרו"ח ג'ריס הנני מעדיף את גרסת התובעות על פני גרסתו של המרצה וגרסת הנתבעת , ואבאר . מעדותה של מנהלת סניף קרית-שמונה מטעם הנתבעת , הגברת רינת ברדה , עולה כי היא סיימה את תקופת עבודתה במסגרת הנתבעת בשנת 2004 או בשנת 2005 (ראה : עמוד 27 שורה 12 לפרוטוקול) על אף שהסניף נסגר בחודש אפריל 2006 (ראה : עדות יצחק מודן בעמוד 33 שורות 24 – 28 לפרוטוקול) , דהיינו , כשבע או שמונה שנים לפני מועד דיון ההוכחות בביהמ"ש . מכאן , ברי כי עובר לדיון ההוכחות בביהמ"ש לא היה סיפק בידיה לעבור על מסמכים הקשורים לקורס משרובם לא אותרו על ידי הנתבעת ואף קשה להלום כי יש באפשרותה לזכור האם הוגשה תלונה כנגד המרצה מטעם התובעת 4 שנים כה רבות לפני עדותה בביהמ"ש . מעבר לכך , גרסת הנתבעת בכתב ההגנה איננה מהימנה כלל וסותרת את האמור בתצהירו של מר מודן ומתוכן עדותה של הגברת ברדה , שכן בכתב ההגנה נטען כי הנתבעת טיפלה בפניות התלמידים בכל הנוגע להתבטאויותיו המעליבות של המרצה , אולם תלמידי הקורס לא היו מעוניינים להחליף את המרצה (ראה : סעיפים 49 +50 לכתב התביעה ; סעיפים 55 ו – 56 לכתב ההגנה) .

כמו כן , התרשמתי כי מר מודן עסק בפן הניהולי בהיותו מנכ"ל וכמי שעיקר עבודתו התבצעה במסגרת ההנהלה הראית בחיפה (ראה : עמוד 33 שורה 22 לפרוטוקול) ברי כי הקשר הישיר שבין תלמידי הקורס לבין הנהלת הנתבעת התבצע ישירות אל מול מנהלת הסניף ולא מול המנכ"ל (ראה : עמוד 27 שורה 12 לפרוטוקול) . מכאן , הנני מקבל את גרסת התובעות לפיה המרצה אכן הטיח בפני תלמידי הקורס את האמירה המיוחסת לו על ידי התובעות וכי אחת מה דיווחה על האירוע לסניף הנהלת הנתבעת בחיפה .

ביהמ"ש העליון קבע בעניין ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [פורסם בנבו], את השלבים לניתוח "לשון הרע" ותוצאותיה. בשלב ראשון – יש לפרש את הביטוי בהקשר אובייקטיבי ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו על פי אמות מידה של האדם הסביר.הפרשנות נשענת, הן על המובן הפשוט של דברי הפרסום, והן על האמור "בין השורות", כפי שמכלול זה עשוי להתפרש בעיני האדם הסביר. בשלב השני יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סע' 1 לחוק והאם מתקיים "פרסום" על פי מבחני סע' 2 לחוק . בשלב השלישי יש לבחון את ההגנות השונות על פי סע' 13-15 לחוק , ואילו בשלב הרביעי יש לקבוע את שאלת הסעדים ככל שהפרסום אכן מקיים את תנאי שלושת השלבים הקודמים .